| |
: ספר ( ) - : המשך 2|
| רצג. מיום השמיני והלאה ירצהרצד. דין אותו ואת בנורצה. שלא לחלל שם שמיםרצו. קידוש שם שמיםרצז. לשבות ביום א' דפסחרחצ. שלא לעשות בו מלאכהרצט. להקריב מוספים בפסחש. לשבות בשביעי דפסחשא. שלא לעשות בו מלאכהשב. מצות הבאת העומרשג. שלא לאכול חדשדש. שלא לאכול קלישה. שלא לאכול כרמלשו. מצות ספירת העומרשז. מצות שתי הלחםשח. מצות שביתה בשבועותשט. שלא לעשות בו מלאכהשי. לשבות ממלאכה בר"השיא. שלא לעשות בו מלאכהשיב. להקריב בו קרבן מוסףשיג. להתענות ביום כפורשיד. קרבן מוסף יום כפורשטו. שלא לעשות בו מלאכהשטז. איסור אכילה ושתיהשיז. לשבות בו ממלאכהשיח. לשבות בראשון דסוכותשיט. שלא לעשות בו מלאכהשכ. להקריב מוספים בסוכותשכא. לשבות ממלאכה בשמע"צשכב. קרבן מוסף שמע"צשכג. איסור מלאכה בשמע"צשכד. מצות נטילת לולבשכה. בסוכות תשבו שבעת ימיםשכו. מצות שמיטת קרקעותשכז. מלאכת האילן בשמיטהשכח. ספיח קצירך לא תקצורשכט. ענבי נזירך לא תבצורשל. מנין שמיטות ליובלשלא. תקיעת שופר ביובלשלב. לקדש את שנת החמשיםשלג. שלא לזרוע ביובלשלד. שלא לקצור ביובלשלה. שלא לאסוף פרי האילןשלו. דיני מקח וממכרשלז. שלא להונות בממוןשלח. שלא להונות בדבריםשלט. הארץ לא תמכר לצמיתותשמ. להשיב השדות ביובלשמא. פדיון בתי ערי חומהשמב. דין מגרשי הלוייםשמג. כספך לא תתן בנשךשדמ. לא להעביד ע"ע בבזיוןשמה. לא למכרו כמו הכנענישמו. שלא לרדותו בפרךשמז. לעבוד בעבד כנעני לעולםשמח. שלא יעבוד עכו"ם בע"עשמט. ואבן משכית לא תתנושנ. דיני ערך אדםשנא. לא יחליפנו ולא ימירשנב. הוא ותמורתו קודששנג. מצות ערך בהמהשנד. דיני ערך בתיםשנה. דיני ערכי שדותשנו. שלא לשנות קדשיםשנז. כל חרם לכהן יהיהשנח. לא למכור שדה החרםשנט. שלא יגאל שדה החרםשס. מצות מעשר בהמהשסא. שלא למכור מעשר בהמהשסב. שילוח הטמא מהמחנהשסג. איסור כניסתו בביהמ"קשסד. מצות וידוי על חטאתשסה. דיני סוטהשסו. לא ליתן שמן בקרבנהשסז. ולא יתן עליה לבונהשסח. שלא ישתה הנזיר ייןשסט. שלא יאכל ענביםשע. שלא יאכל צימוקיםשעא. לא יאכל גרעיני ענביםשעב. לא יאכל קליפת ענביםשעג. לא יגלח שערושעד. שיגדל שער ראשושעה. שלא יכנס לאהל המתשעו. שלא ייטמא למתשעז. שיגלח ויביא קרבנושעח. מצות ברכת כהניםשעט. משא הארון בכתףשפ. מצות פסח שנישפא. אכילת פסח שנישפב. שלא להותיר מבשרושפג. ועצם לא תשברו בושפד. מצות תקיעה בחצוצרותשפה. מצות הפרשת חלהשפו. מצות ציציתשפז. לא תתורו אחרי לבבכםשפח. מצות שמירה במקדששפט. שלא להחליף העבודותשצ. שלא יעבוד זר במקדששצא. לא לבטל שמירת המקדששצב. פדיון בכור אדםשצג. בכור טהורה לא יפדהשצד. עבדת הלויים במקדששצה. מצות מעשר ראשוןשצו. מצות תרומת מעשרשצז. מצות פרה אדומהשצח. דיני טומאת מתשצט. טומאת מי נדהת. דיני נחלותתא. מצות קרבן תמידתב. קרבן מוסף שבתתג. קרבן מוסף ראש חדשתד. מוסף חג השבועותתה. מצות שופר בראש השנהתו. דין הפרת נדריםתז. לא יחל דברותח. לתת ערים ללוייםתט. לא להרוג רוצח בלי דיןתי. מצות ערי מקלטתיא. אין העד דיין בנפשותתיב. לא ליקח כופר מרוצחתיג. לא ליקח כופר מהגולהתיד. לא למנות דיין עם הארץתטו. שלא יירא הדיין בדיןתטז. לא תתאוה בית רעךתיז. להאמין שהשי"ת אחדתיח. מצות אהבת השםתיט. ללמוד תורה וללמדהתכ. קר"ש ב' פעמים ביוםתכא. להניח תפילין של ידתכב. הנחת תפילין של ראשתכג. לקבוע מזוזה בפתחתכד. שלא לנסות נביא אמתתכה. להחרים ז' עממיםתכו. שלא לרחם על ע"אתכז. שלא להתחתן בםתכח. איסור הנאה מע"זתכט. איסור הנאה מתקרובת ע"זתל. מצות ברכת המזוןתלא. לאהוב את הגריםתלב. לירא מהקב"התלג. להתפלל בכל יוםתלד. להדבק ביודעי התורהתלה. ובשמו תשבעתלו. לאבד ע"ז ומשמשיהתלז. לא תעשון כן לה'תלח. להביא הנדרים ברגלתלט. לא להקריב חוץ לעזרהתמ. להקריב הקרבנות במקדשתמא. לפדות קדשים בע"מתמב. אכילת מע"ש דגן בחוץתמג. אכילת מע"ש תירוש בחוץתמד. אכילת מע"ש יצהר בחוץתמה. ובכורות בקרך וצאנךתמו. חטאת ואשם חוץ לעזרהתמז. לא לאכול בשר העולהתמח. אכילת ק"ק לפני זריקהתמט. ביכורים לפני הבאהתנ. שלא לעזוב הלויתנא. שחיטת בהמה חיה ועוףתנב. איסור אבר מהחיתנג. להביא הקרבנות לביהמ"קתנד. לא תוסיף עליותנה. ולא תגרעו ממנותנו. לא לשמוע לנביא ע"זתנז. שלא לאהוב המסיתתנח. לשנוא המסיתתנט. שלא להצילותס. שלא ללמד עליו זכותתסא. ולא תכסה עליותסב. שלא להסית לע"זתסג. לדרוש ולחקור העדיםתסד. שריפת עיר הנדחתתסה. לא לבנות עיר הנדחתתסו. שלא להנות מממונהתסז. לא תתגודדותסח. לא לקרח שער הראשתסט. אכילת פסולי המוקדשיןתע. לבדוק בסימני העוףתעא. לא לאכול שרץ העוףתעב. שלא לאכול נבילהתעג. להפריש מעשר שניתעד. להפריש מעשר עניתעה. לא לתבוע חוב בשמיטהתעו. את הנכרי תגושתעז. להשמיט כספים בשמיטהתעח. לא תאמץ את לבבךתעט. לעשות צדקה בשמחהתפ. מניעת הלואה בשמיטהתפא. לא תשלחנו ריקםתפב. הענק תעניק לותפג. לא תעבוד בבכור שורךתפד. לא תגוז בכור צאנךתפה. לא תאכל עליו חמץתפו. לא להותיר בשר חגיגהתפז. הקרבת פסח בבמהתפח. ושמחת בחגךתפט. להראות כל זכרתצ. ולא יראו פני ריקםתצא. להעמיד שופטים ושוטריםתצב. לא תטע לך אשירהתצג. שלא להקים מצבהתצד. לא להקריב בעל מוםתצה. לשמוע לבי"ד הגדולתצו. מצות לא תסורתצז. למנות מלך מישראלתצח. שלא להמליך נכריתצט. לא ירבה לו סוסיםתק. שלא לשוב מצרימהתקא. לא ירבה לו נשיםתקב. לא ירבה לו כסףתקג. שיכתוב המלך ס"תתקד. לא יטול לוי נחלהתקה. לא יטול בביזהתקו. מצות זרוע ולחייםתקז. להפריש תרומהתקח. מצות ראשית הגזתקט. משמרות כהונה ולויהתקי. שלא לקסוםתקיא. לא לעונן ולכשףתקיב. איסור חובר חברתקיג. שלא לשאול באובתקיד. איסור ידעוניתקטו. לא לדרוש למתתקטז. לשמוע בקול נביאתקיז. לא להתנבא בשקרתקיח. לא להתנבא בע"זתקיט. לא תגור ממנותקכ. להבדיל ערי מקלטתקכא. לא לחוס על רוצחתקכב. שלא להשיג גבולתקכג. לא יקום ע"אתקכד. ועשיתם לו כאשר זמםתקכה. שלא לפחד במלחמהתקכו. מצות משוח מלחמהתקכז. לקרות קודם לשלוםתקכח. לא תחיה כל נשמהתקכט. לא תשחית את עצהתקל. דין עגלה ערופהתקלא. זריעה בנחל איתןתקלב. דין יפת תוארתקלג. מכירת יפת תוארתקלד. שלא לעבוד בהתקלה. תליית המחויבתקלו. שלא להלין נבלתותקלז. לקוברו בו ביוםתקלח. השבת אבידהתקלט. שלא להעלים עיןתקמ. חמור שונאך רובץתקמא. הקם תקים עמותקמב. שמלת גבר על אשהתקמג. שמלת אשה על גברתקמד. מצות קן צפורתקמה. מצות שילוח הקןתקמו. ועשית מעקה לגגךתקמז. לא תשים דמים בביתךתקמח. לא תזרע כלאיםתקמט. לא לאכול כלאיםתקנ. לא לחרוש בכלאיםתקנא. לא תלבש שעטנזתקנב. דיני קדושיןתקנג. ולו תהיה לאשהתקנד. לא יוכל לשלחהתקנה. ארוסה ובועל בסקילהתקנו. שלא לדון האונסתקנז. חמישים כסף דאונסתקנח. לא יוכל לשלחהתקנט. דין פצוע דכאתקס. לא יבא ממזר בקהלתקסא. עמון ומואב בקהלתקסב. לא תדרוש שלומםתקסג. לא תתעב אדומיתקסד. לא תתעב מצריתקסה. איסור טמא במחנהתקסו. יד מחוץ למחנהתקסז. יתד על אזנךתקסח. לא תסגיר עבדתקסט. לא תונותקע. איסור קדישהתקעא. לא תביא אתנןתקעב. לא תשיך לאחיךתקעג. לנכרי תשיךתקעד. בל תאחרתקעה. מוצא שפתיך תשמורתקעו. כי תבוא בכרם רעךתקעז. ואל כליך לא תתןתקעח. וחרמש לא תניףתקעט. וכתב ספר כריתותתקפ. מחזיר גרושתותקפא. חתן לא יצא לצבאתקפב. נקי יהיה לביתותקפג. לא יחבול רחייםתקפד. השמר בנגע הצרעתתקפה. דיני הלוקח משכוןתקפו. לא תשכב בעבוטותקפז. להשיב המשכון לבעלתקפח. ביומו תתן שכרותקפט. עדות קרוביםתקצ. לא תטה משפט גרתקצא. חובל בגד אלמנהתקצב. ושכחת עומר בשדהתקצג. לא תשוב לקחתותקצד. דיני מלקות ארבעיםתקצה. לא יוסיף להכותותקצו. לא תחסום שורתקצז. איסור יבמה לשוקתקצח. מצות יבוםתקצט. מצות חליצהתר. להציל הנרדףתרא. לא לחוס על הרודףתרב. אבן גדולה וקטנהתרג. זכירת עמלקתרד. מחיית זכר עמלקתרה. לא תשכחתרו. מצות וידוי מעשרתרז. להתודות וידוי מעשרתרח. אונן במעשר שניתרט. טמא במעשר שניתרי. לא נתתיו למתתריא. והלכת בדרכיותריב. מצות הקהלתריג. לכתוב ספר תורה סדר מצות היום א) מצות פריה ורביה (מ"ע א') בראשית צוה הקב"ה לאדם לפרות ולרבות, שנאמר (בראשית א' כ"ח) ויאמר להם אלקים פרו ורבו, ואיכא דיליף לה מואתם פרו ורבו (פ' נח, בראשית ט' ז'), ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. משרשי המצוה שהשם ב"ה חפץ בישובו של עולם כדכתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, ומתוך כך יודע עזו ותכליתו יתברך שמו ואמונתו, כי ברוב עם הדרת מלך, והיא מצוה גדולה שבה תלוי קיום התורה והמצות כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת, וגורם לשכינה שתשרה בישראל, גם שישאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצות במקומו ולא ימחה שמו מישראל, ונעשה שותף ליוצר כל כמו שאמרו ז"ל שלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכל מי שאינו עוסק בפ"ו כאלו שופך דמים וממעט הדמות.יבמות ס"א, ר"מ פט"ו מה"א, סה"מ רי"ב, סמ"ג עשין מ"ט, סמ"ק סי' רפ"ד, טוש"ע א"ע סי' א'.משנה הלכותא){קיום המצוה}מי שיש לו זכר ונקבה ויש להם בנים, אפילו זכר מן הנקבה ונקבה מן הזכר, קיים המצוה, לא היה להם אלא זכר ונקבה מאחד מהם, ומשני אין לו, וכ"ש שלא היה להם אלא נקבות או זכרים אפילו מהשניים, לא קיים המצוה. ומדרבנן אפילו יש לו כמה בנים צריך לישא אשה בת בנים ולא יבטל מפריה ורביה, אם לא שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד או שחייש משום קטטה. ומצוה לפרסם דבר זה כי מלבד המצוה דרבנן שבו יש בו כמה איסורים משום זרע לבטלה ועוד, וכל מי שיראת ה' נוגע בלבו יבין זה. מוכרין ס"ת לישא אשה בת בנים, ואם כבר יש לו בנים מחלוקת הפוסקים. {זמן החיוב}חיוב המצוה מבן י"ח שנה, עד כ' יכול להשהות שימצא הגונה לו, עבר עליו עשרים שנה עובר על מצוה זו בכל יום. ואם חשקה נפשו בתורה ואין יצרו מתגבר עליו זכור לטוב עד כ"ה שנה, וי"א אפילו כל ימיו כבן עזאי רק שיהא בטוח בעצמו, ואין זה נמצא בזמן הזה. {פרטי דינים}אשה שנתעברה באמבטי או בהזרעה מלאכותית, וכן יש לו זרע פסול, נחלקו הפוסקים אי קיים בהם (ועיין מש"כ בספרי שו"ת משנה הלכות ח"ב סי' כ). אשה פטורה מפ"ו, וי"א דחייבת משום לשבת יצרה (מג"א סי' קנ"ג סק"ט, ועיין עצי ארזים סי' ה' סעיף י"ב וב"מ ר"ס א') ומיהו לכולי עלמא יש לה חלק במצות הבעל כיון דא"א לקיים בלעדה, אלא שאינה מצווה. טרפה אי מוליד חייב בפ"ו. גר שנתגייר ובניו עמו יצא עמהן מצוה זו, עבד שנשתחרר ובניו עמו לא יצא עמהן. וכלל גדול בכה"ת האומר שיבטל מ"ע כופין אותו ב"ד אם יש כח בידם עד שיקיימנו. ב) מצות מילה (מ"ע ב') לך לך מ"ע אחת צוה הקב"ה למול כל זכר בישראל ביום השמיני ללידתו, שנאמר (בראשית י"ז י') זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, (ובפ' תזריע) וביום השמיני ימול בשר ערלתו, וגדולה מצוה זו שנכרתו עליה י"ג בריתות. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות.משרשי המצוה שרצה הקב"ה לקבוע בעמו ישראל אשר הבדילם להיותם נקראים על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם אשר מוצאם ומובאם אינו שוה, ונקבע ההבדל בגולת הזהב לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף. והעם הנבחר חפץ השי"ת להשלים תכונתו ורצה להיות ההשלמה ע"י האדם, ולא בראו שלם מבטן, לרמוז עליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו ושיפור מעשיו.שבת פרק י"ט ויבמות פרק ד' ופרק ה' קידושין דף כ"ט, ר"מ ה' מילה, סה"מ מ"ע רט"ו, סמ"ג עשין כ"ח, סמ"ק סי' קנ"ז-נ"ח-נ"ט, יראים מ"ע י"ט, יו"ד סי' ר"ס.משנה הלכות{המצוה על האב}ב) מ"ע על האב למול את בנו ביום השמיני ואם עבר ולא מל בטל מ"ע. ואם רצה לעשות שליח נחלקו הפוסקים אי מועיל לא רצה האב או שאין כאן האב למול מצוה על הב"ד ועל כל ישראל. וכתב בעל הדברות מנהג שאבי התינוק עומד אצל המוהל להודיעו שהוא שלוחו כדאמרינן בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים שיהא מעמד בירושלים להודיע שהן שלוחם של כל ישראל, והמל ב) מ"ע על האב למול את בנו ביום השמיני ואם עבר ולאאת בנו כאלו הקריב קרבן, לכן צריך לעמוד גביה (שבלי הלקט). {זמנה}המצוה למול ביום, ומשעה עמוד השחר יצא, מל בלילה או בתוך שמנה אינו כלום. ועיין באחרונים אי צריך הטפת דם ברית. בזמנה דוחה שבת, ושלא בזמנה או ספק ונולד בין השמשות ויוצא דופן נמול לשמנה ואינו דוחה שבת. נולד מהול צריך להטיף דם ברית ואינו דוחה שבת. ויש להזהיר המון עם ביוצא דופן שהוא שכיח מאד בזמננו.{על מי חל החיוב}לא מלו אותו כשיגדיל חייב למול את עצמו, לא מל את עצמו משהגיע לכלל עונשין חייב כרת (וי"א דוקא כשמת אינו מהול) אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו אלא שעובר על עשה ואין בכל התורה מ"ע שחייבין על בטולה כרת אלא זו ושחיטת פסח. אשה אינה מצוה למול את בנה. ועל האדון למול את עבדיו ילידי ביתו ומקנת כספו. יליד ביתו לשמנה וקנין כספו ביום שנלקח. מלת גרים עיין רמב"ם פי"ג מא"ב ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ח.{אופן קיום המצוה} קיום המצוה לחתוך הערלה המכסה ראש הגויה, וכבר נהגו כל ישראל באיזמל, ולפרוע קרום דק שלמטה ממנה כדי שתתגלה ראש העטרה שבאבר. ומן המצוה למצוץ אח"כ את המילה שיצא הדם ממקומות הרחוקים ולא יבא לידי סכנה. מילה גי' פ"ה לכן מוצצין בפה, ועם הכולל גי' אלקים ומוצצים בפה להחליש כח הדינים הקשים, ובערלה יש ב', ערלה ופריעה, ובברית הלשון ב' חומות, שפתים והשנים (ר"ח וויטאל). זורקין הערלה בעפר, ובבבל זורקין במים. מזבח נוטריקון מילה זמנה ביום ח' ,מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי"ה, מכאן אמרו רז"ל שמגעת עד כסא הכבוד הנקרא שמים (הבהיר). {עכו"ם או מומר שמל}עכו"ם שמל לדעת השאלתות ועוד גדולי הפוסקים פסול אפי' בדיעבד, ויש לזהר ברופא עכו"ם, ואפילו ישראל מחלל שבת בפרהסיא. ג) מצות גיד הנשה (ל"ת א') וישלח ל"ת אחתהזהיר הקב"ה את בני ישראל שלא לאכול גיד הנשה, שנאמר (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ולא נאמר לא יאכלו על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב נמנעים הבנים, אלא הוא אזהרת השי"ת שלא יאכלוהו. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. משרשי מצוה זו כדי שתהא רמז לישראל שאע"פ שיעברו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר, ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצוה שתהא לזכרון יעמדו באמונתם וצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו שבא בקבלה שהיה שרו של עשו רצה לעקרו ליעקב מן העולם ולא יכול לו וזרעו, וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו ציער לזרע יעקב ולבסוף תהיה להם תשועה מהם, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאינו מצערינו בב"א.גם כי שס"ה גידים באדם כנגד ימות החמה, גיד נגד כל יום, וגיד הנשה יומו תשעה באב, וכל יום יש לו מלאך אחד, וט"ב הוא ס"ם שרו של עשו ולכן נחרבו ב' מקדשות בו ביום. גם רמז בו ד' צומות היינו על כן לא יאכלו בנ"י, כלומר אלא מתענין, א"ת למפרע תשעה אב, גיד ר"ת ג' תשרי יו"ד דטבת גיד בגי' י"ז תמוז, ורמז שאמרו רז"ל כל האוכל בט"ב כאלו אוכל גיד הנשה. חולין פ"ז, ר"מ פ"ח מהמ"א, סה"מ ל"ת קפ"ג, סמ"ג לאווין קל"ט, סמ"ק סי' ר"ג, יראים קמ"ז, ריקנטי ל"ת א', מ"ש שער ע"ד.משנה הלכות ג){איזה גיד מן התורה} גה"נ הם שני גידים, הפנימי סמוך לעצם שעל הכף אסור מה"ת והחיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו (ועיין מש"כ במשנה הלכות ח"ג סי' ס"ח פי' לרבינו הבה"ג). ונוהג בבהמה וחיה הטהורין ואפילו בנבילות וטרפות שלהן ומוקדשין, בירך ימין ובירך שמאל. ואם עבר ואכל כזית ממנו או אכלו כולו אפילו אין בו כזית לוקה. ישראל קדושים ואסרו עליהם שמנו של גיד, ומדרבנן אסורים הקנוקנות פי' הם גידין הדקים המתפשטים בירך. {במינים שונים}בשליל דעת הר"מ והחינוך ותוס' והרשב"א דנוהג, והרמב"ן ס"ל דאינו נוהג, עיין ה"ה פ"ח מהמ"א ובב"י יו"ד סי' ס"ה ובכו"פ ובש"ע ואחרונים שם. ונוהג בכוי. ועיין שו"ת הרדב"ז חלק א' סימן ע"א. {ספיקות בדיניו} גה"נ דעת הרמב"ם דמותר בהנאה ותוס' ורבינו יונה ס"ל דאסור, ועיין טוש"ע סי' ס"ה. עוף שיש לו כף עגול כבהמה גה"נ שלו אסור, ואין צריך לבדוק אחריה, ובהמה שיש לה כף ארוך ג"כ אסור ואין לוקה עליה. דעת הרשב"א דגם באדם נוהג איסור גה"נ וכ"כ פר"ח סי' ע"ט ס"ה ועיין שעה"מ פ"ח מהמ"א ובמנ"ח מצ' גה"נ. ד) מצות קידוש החדש (מ"ע ג') בא ט' מ"ע, י"א ל"תצוה הקב"ה לב"ד הגדול בארץ ישראל לקדש חדשים ולעבר שנים, שנאמר (שמות י"ב ב') החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חדושה של לבנה ותהיה ראויה לראות עפ"י החשבון המקובל תקבעו לכם ר"ח. ורבינו הבה"ג והרמב"ן חשבו עיבור שנים למצוה בפני עצמה. ומד"ס לקדש הלבנה.משרשי המצוה כדי שיעשו ישראל מועדי ה' בזמנן שהשי"ת ציוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב כמ"ש שמור את חדש האביב ועשית פסח לה', וחג הסוכות בזמן האסיף כמ"ש וחג האסיף תקופת השנה, ואלולי עיבור שנים יבואו המועדים שלא בזמנם אלו לפי שישראל מחשבין המועדים וחדשיהם לימות שנות הלבנה שהם שנ"ד יום ה' שעות תתע"ו חלקים, והוא חסרה משנת החמה י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים, ובישול הפירות לכחה של חמה. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור בסמוכין דוקא. ועכשיו בעונ"ה שאין לנו סמוכין אנו סומכין על ר' הלל הנשיא בן בנו של ר"י הנשיא שתקן לנו חשבון העיבור, והוא קידש חדשים העתידים עד ביאת גואל בב"א. ומה שאנחנו מברכין החדש אין זה קידוש, אבל מצוה זו תקנוה ראשונים להודיע לעולם ר"ח ולהזהר בו. גם כי חידוש הלבנה רמז לישראל בגלות שעתידים להתחדש כמותה, וזה שאנו אומרים שהם עתידים לחדש כלומר שיתחדשו מגלות לגאולה.ר"ה י"ח סנהדרין י"א, ר"מ הקה"ח פ"א ופ"ד, סה"מ מ"ע קצ"ג, סמ"ג עשין מ"ו מ"ז, יראים ק"ג, או"ח סי' תכ"ב.משנה הלכותד){קידוש החדש בב"ד} קה"ח הוא ע"פ שני עדים שבאו לפני הב"ד סמוכין בא"י ואמרו שראו הלבנה בחדושה, וחקרו ודרשו בעדותן וחשבו הב"ד וראויה היתה לראות ע"פ החשבון, מקבלין אותן ויאמר האב"ד מקודש. ואין הקידוש אלא למצוה ולא לעכב, דהעיקר העדים והחשבון והסכמת הב"ד. {לא ראו בזמנה} אין מקדשין אלא כשנראה הלבנה בזמנה. לא קדשו ביום ל' מעובר ממילא. נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. ב"ד שראו הלבנה ביום מקדשין ע"פ עצמן, ואם ראו בלילה מרבין על הב"ד ועמדו שנים ומעידין בפניהם ומקדשין. לא באו עדים ועברו החודש ואחר זמן באו עדים אפילו בסוף חדש שראו הלבנה בזמנה מאימין עליהם ומשתדלין שלא יעידו ואם עמדו בעדותן חוזרים ומונים מיום שלשים, ר"מ סוף פ"ג מהקדה"ח. {חילול שבת}על ניסן ועל תשרי מחללין העדים את השבת. וכשהיה המקדש קיים שיבנה במהרה מחללין אף על כולם משום קרבן. {קביעות החדש בחו"ל}גדול הב"ד שנסמך בא"י והלך לחו"ל ולא הניח כמותו בא"י מקדש חדשים בחו"ל, ואם נודע שנעשה בא"י גדול כמותו הרי זה נאסר לקבוע בחו"ל ואם קבע אינו כלום. {בטעות}ב"ד שטעו, או הטעו אותן, וקדשו החדש בין בשוגג ובין במזיד מה שעשו עשו דכתיב אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין. {דיני העדות}בקה"ח לא בעינן עדות שאתה יכול להזימם (ועיין מש"כ בשו"ת משנ"ה ח"ג סי' נ"ב ונ"ג). ומיהו בעי עדים כשרים כבכל התורה וקרובים ואפילו פסולי עדות דרבנן פסולין. וצריכין דרישה וחקירה. {עיבור שנים}לעבר שנים בשעת הגמר צריכים להיות ב"ד של שבעה וג' ראשונים לד"ה אסורים להיות קרובים זל"ז ואפשר כל הז'. ואין מעברין אלא אדר, ורק בסמוך לו ובשעת הדחק מותר מר"ה ואין מעברין יום ל' באדר. ואין מעברין אלא ביום, אין מעברין בשנת השמיטה. ועל אלו דברים מעברין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ועוד . ואין מעברין על סימן אחד מאלו אלא ב' או יותר וב"ד כותבין אגרות לכל המקומות הרחוקים הוספנו על שנה זו כ"ט יום או ל' יום. ה) מצות הקרבת קרבן פסח (מ"ע ד')צוה הקב"ה את ישראל שיעשו קרבן פסח בי"ד בניסן בין הערבים, שנאמר (שמות י"ב ו') ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולשון בין הערבים כתב הרמב"ן אותן שבין עריבת יום הוא בתחלת שבע, ועריבת לילה בתחילת הלילה.משרשי מצוה זו להזכיר נסי ה' ולפרסם לבנינו אשר פסח הקב"ה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויזכרו לעולם הנסים שעשה לנו השי"ת ביצ"מ. גם כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול (הבכור) לכן צוה לשחוט טלה ולאכול אותו ולהודיע שלא בכח המזל יצאנו משם אלא בגזירת ה'. גם כי היו המצרים עובדים אותו והודיע לשחוט אלהיהם לעיניהם וחפרו כל הבוטחים בו וככה יהיה אי"ה בגאולה העתידה, וישראל נמשלו לשה ויבא שה ויכפר על שה.פסחים דף ס"ט, ר"מ הק"פ פ"א ופ"י, סה"מ מ"ע נ"ה, סמ"ג עשין רכ"ג, יראים ת"ה.משנה הלכותה) {אופן קיומו}קיום המצוה, שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות, ולוקחין שה או עז תמים זכר בן שנה, ומונין עליו עד כזית לכל אחד, ושוחטין אותו בעזרה, וצולין אותו, ולערב אוכלין אותו בין כולם, אחר מאכלם, שמצותו לאכול על השובע. נשחט אחר תמיד של בין הערבים וקטורת והטבת הנרות, בג' כתות בעזרה ולא יפחות כת מל' בני אדם, ובחמשים בני אדם יכול לשחוט. שחטו על יחיד כשר, שלא למנויו פסול. הדם טעון שפיכה אחת במזרק כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו, ואם לא הקטיר קיים המצוה. והלוים אומרים הלל בעת הקרבתו, וטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה כתמיד. {שבת, טומאה, ומילה}דוחה את השבת, ואת הטומאה אם היו רוב קהל או הכהנים טמאים. יחיד טמא נדחה לפסח שני. היה בדרך רחוקה פטור ממצוה זו. מילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח. {אישים החייבים}נשים ועבדים בראשון חובה, קטנים אי מחויבים מדאורייתא דכתיב שה לבית אבות מחלוקת הפוסקים. קטן שאכל בראשון ונתגדל בין ראשון לשני פטור מפ"ש. {חיובו}ונוהג בזמן הבית בארץ ובחו"ל (ובחו"ל יש חולקין) ועבר ולא עשה פסח בזדון וגם לא עשה השני אפילו בשוגג חייב כרת. ואין בכל עשה שבתורה חייב כרת אלא זו ומילה. ובשוגג אינו מביא קרבן חטאת והוא מג' חטאות שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת זו ומגדף ומילה. ו) מצות אכילת הפסח (מ"ע ה')צוה הקב"ה לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות י"ב ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש. ונוהג בזכרים ונקבות בזמן הבית.משרשי המצוה לאכול את הבשר בלילה הזה צלי אש שריחו נודף לפרסם ביטול תועבת מצרים שנזבח לעיניהם ונאכלים, ופסילי אלהיהן תשרפון באש, ושפלות השר שלהם שהוא הראשון משבעים שרים, ובשחיטת וצלית ואכילת הטלה להכניע מערכת שלהם שהוא טלה, ונעשה משפט באלהיהם, ולהודיע כי ה' הוא אלקים אין עוד מלבדו, ובזה נתבטלו מחשבות זרות (הרמב"ם במורה והרמב"ן ובחיי). ובזוהר ועצם לא תשברו בו אתם לא תשברו בו אבל כלבים ישברו בו שהיו ישראל מניחין העצמות וזורקין אותן בשוקים, והיו באים עכו"ם ולקחו העצמות והטמינום בארץ כ"כ שא"א לכלבים ליטלם משם, וזהו ביטול עכו"ם ממש ע"י עכו"ם, כי אין ישראל מבטל עכו"ם של עכו"ם ואין לך ביטול גדול מזה, ובזה נתעלה האמונה על הכל.פסחים מ' ע"ו ק"כ מגילה כ"א זבחים נ"ז, ר"מ הק"פ פ"ח, סה"מ מ"ע נ"ו, סמ"ג עשין רכ"ה, יראים ת"ח.משנה הלכות ו){דרך האכילה} מצותו לאכול בליל ט"ו ובחבורה על השובע, ושיהיה צלי אש, ואם רבו האוכלים מביאים קרבן אחר ושוחטין אותו בע"פ והוא נקרא שלמי חגיגה, ואוכל ממנו תחילה. אכל כזית יצא ידי חובתו. וטעון הלל באכילתו. מצותו לאכול על מצות ומרורים, ואם אין לו אינו מעכב. {שלא כדרך אכילה}אכל שלא כדרך אכילתן ספק אי יצא (עיין מל"מ פ"ה מיסה"ת). אכלו אכילה גסה אם קץ במזונו לא יצא, ואם לאו יצא. עיין בנזיר כ"ג ותוס' יבמות מ' ע"א ובאחרונים. כרכו בסיב או עירב בו דבר מר לא יצא. אכלו חי לא יצא ועובר בעשה. {זמנו}זמן אכילתו עד חצות לתוס' מדאורייתא, ולהרמב"ם מדרבנן, ומדאורייתא עד עלות השחר להרמב"ם ודעימיה. נרדמו בשינה כל החבורה אפי' בתחלת הלילה אין חוזרין ואוכלין אותו ופטורין מפסח שני. אין לו אלא חצי שיעור נחלקו האחרונים אי איכא מצוה לאכלו. {שאר פרטי דינים}אכל כזית בשר פסח עם כזית בשר חולין לא יצא, דרשות מבטל מצוה. נשבע שלא לאכול פסח לוקה ואוכל, ובקונם שלא לאכול חל הנדר. {מרור}ובמצוה זו נכלל גם אכילת מרור לדעת כמה ראשונים ואינה נמנית למצוה בפני עצמה כי הוא חלק מן הפסח, ונאכל כל זמן שהפסח נאכל, ונאכל חי. אכלו כבוש מבושל ושלוק לא יצא. בלע מרור לא יצא דבעי טעם מרירות בפיו. ושיעור אכילתו בכזית. {בדברי ההזוהר}וקצ"ע בזוהר הנ"ל שהיו זורקים העצמות שהרי נותר הם ומחויב שרפה, עיין רמב"ם פ"י מק"פ. ז) מצות דנא ומבושל (ל"ת ב')הזהיר הקב"ה שלא לאכול משבר הפסח נא ומבושל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות י"ב ט') אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, ופי' נא שהבשר התחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ולא ראוי עדיין לאכילת אדם, נקרא נא. ונוהג בזמן הבית בזו"נ.משרשי המצוה מה שנזכר בשחיטתו לזכור נסי יצ"מ. ומה שנצטוינו לאכלו צלי דוקא לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל כדי למלא בטנם, ואנו שאוכלין הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות. מלבד שאכילת הצלי יורה על החיפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות כדי לבשלו בקדירה (ועיין מצוה ו').פסחים מ"א, ר"מ הק"פ פ"ח סנהדרין פי"ח, סה"מ ל"ת קנ"ה שורש ט' השגה להרמב"ן, סמ"ג לאוין שנ"א, יראים ת"ז.משנה הלכות ז){אופן צליית הקרבן} קיום המצוה, צולין אותו מקולס פי' ראשו על כרעיו ועל קרבו, בשפוד של רמון שאינו מוציא מים, ואם אינו מקולס לא נפסל. ומותר למולחו מקודם לדעת תוס' , ועיין בצל"ח ריש כיצד צולין. מוציאין גיד הנשה לפני צלייתו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם צולין אותו בו.{בישול הפוסל} צלאו ואח"כ בשלו פסול ועובר עליו, בשלו ואח"כ צלאו פסול ועובר עליו. בשלו בחמי טבריה אינו חייב משום בישול ועובר על עשה דצלי אש, צלאו אח"כ פסול. צלאו שלא על האש פסול, ועובר עליו. צלי קדר הוה כמבושל. בשלו במים או במי פירות או בכל משקה פסול שנאמר ובשל מבושל ריבה הכל. בשלו כמאכל בן דרוסאי מקרי מבושל כמו לענין בשול שבת, פחות מכאן נקרא חי, ואסור לצלאו עוד אף שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מפני הלחלוחית שנתבשל בו, עיין כו"פ סי' צ"ב בשם מוהר"י לאנדסופר והרא"ש. אכלו נא ומבושל מבע"י פטור. {אכלו חי אי עובר}ולעיל כתבתי אכלו חי עובר בעשה, ובאמת לא ברור לי הא מילתא דהרי אמרו דבשר חי הוה שלא כדרך אכילתן, עיין תוס' פסחים כ"ד ובגמ' ביצה כ"ד יכול לאכול כזית חי, ובטש"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ל"א וירושלמי עירובין פ"ג ה"א וק"נ פ' מפנין ובשו"ת מוהרי"א סי' קכ"ז וק"כ וישוי"ע או"ח סי' תרי"ב וכ"ס או"ח סי' קי"א ובחידושי הארכתי, וצ"ע. ועובר ואוכל נא ומבושל אפילו שניהם כאחת אינו לוקה אלא אחת לדעת הרמב"ם. והרמב"ן והסמ"ג מנו אותן לשני לאוין נא, ומבושל, ולוקין על כל אחד ואחד, וראייתם כיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש נא ומבושל למה לי ש"מ ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ח) שלא להותיר מהפסח (ל"ת ג')הזהיר הקב"ה שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום ט"ו בניסן, שנאמר (שמות י"ב י') לא תותירו ממנו עד בקר. ונוהג בזמן הבית בזו"נ. משרשי המצוה מ"ש בשחיטתו לזכור ניסי מצרים, ונצטוינו שלא להותיר כדרך המלכים ושרים שאין צורך להותיר מן התבשילין מיום אל יום, ואם יותר ישרף כדרך מלכי אדמה וכ"ז לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השי"ת מעבדות ונעשינו בני חורין וזכינו למלוכה ולגדולה. גם רמז האומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, כמספק בשם יתעלה אם יתן לו מחר מה לאכול (ת"ה). ורמז שלא להניח המצות לעשותם לעוה"ב, והנותר שלא יקיים המצות באש של גיהנם ישרפו (ש"ב). גם לדעת ולזכרון שלא נותרה שום נשמה לבכורי מצרים עד בקר, וכולם מתו כשהכה בכור העליון בחצי הלילה, לכך לא תותירו מן הבכור (הפסח) הצלי עד הבקר.מכילתא כ"א, ר"מ הק"פ פ"י, סה"מ ל"ת קי"ז, סמ"ג לאוין שנ"ח, יראים תי"ג.משנה הלכותח) {על איזה חלקים מן הקרבן עובר}העובר והותיר כזית בשר הראוי לאכילה עובר על לאו זה ולדעת קצת פוסקים (עיין יראים מצוה תי"ג) עובר על ב' לאוין. אבל בעצמות וקרניים וגידין וטלפיים שא"ר לאכילה אינו עובר בלאו זה. ושמנו של גיד ושאר דברים האסורין דרבנן אינו עובר עליו דאנוס הוא ע"פ גזירת חז"ל. ודעת הרמב"ם דפסח נצלה עם גה"נ ואח"כ נוטלו, והראב"ד כתב בחיי ראשי אין איסור גדול מזה, ואם אזכה ואוכל פסח ויביא לפני כזה הייתי חובטו בקרקע לפניו. ואפשר בהא פליגי, דלהרמב"ם אין לעשות שמנו נותר ולהראב"ד לא חייש, ודו"ק ועיין מנ"ח.{בני חבורה} כל בני החבורה עוברים על לאו זה, יצאו מקצתם והניחו השאר אוכלים, אפשר דלא חל על היוצאים כיון דהניחו אחרים, כ"מ בשם הר"י קורקוס. {אי לוקין.}ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה, ועוד שניתק לעשה, שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. ט) מצות תשביתו (מ"ע ו')צוה הקב"ה לבנ"י להסיר כל חמץ ממשכנותינו ביום י"ד בניסן, שנאמר (שמות י"ב ט"ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור, ופירושו הראשון קודם לפסח שהוא י"ד ניסן. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.משרשי מצוה זו לזכור הנסים כמ"ש ביצ"מ. גם רמזו חכמי המוסר דהחמץ והשאור רמז ליצה"ר, וצוה השם להרחיק מבתינו כל ז' ימי החג, ר"ל ימי שנותינו ע' שנה להזכיר לאדם כל ימי חלדו ילך בדרך טובים. גם השאור מגביה את העסה והוא סימן גאוה, צוה להתרחק ממדה המגונה מאד בעיני יתברך, ודוד המלך אמר גבה עינים וגו' אותו לא אוכל, ואמר החכם מי יראה השמש קידו ולא ילך מגאותו שחוח, בארזים נפלה שלהבת ויבטח בחוח, כוכבי שמים יגוע ויקוה אל מנוח. (פ"צ) ובזוהר פ' תצוה כי חמץ גי' פגומה, שהוא פוגם הגוף באכילה והנשמה אפילו בהרהור, ולכן הזהיר בל יראה ובל ימצא, כי העין רואה והלב חומד וכלי מעשיו גומרים, והעובר כאלו עובד עכו"ם.פסחים דף ה', ר"מ החו"מ פ"ב, סה"מ עשין קנ"ו, סמ"ג עשין ל"ט, סמ"ק סי' צ"ה, יראים סי' ק"ה, טוש"ע א"ח מסי' תל"א עד תמ"א.משנה הלכותט){זמן קיום המצוה ע"י בדיקה} אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ואין קובעין מדרש בסוף יום י"ג, ואפילו חכם לא יתחיל לקרוא שמא ימשיך וימנע מבדיקה. {עניני ביטול}וצריך לבטל בשעת הבדיקה ויחזור ויבטל בשעת הביעור. ונחלקו הפוסקים אי מהני ביטול לחמץ ידוע מה"ת. {המנהג להניח פתיתים}ונוהגין להשים עשר פרורין של חמץ וקובצין אותן אחר הבדיקה, ויש להזהיר ההמון שסוברים שזה הוא עיקר המצוה וסומכין על זה ואינם בודקים כל הבית ועושין ברכה לבטלה ואינם מקיימין המצוה. גם יש להזהיר להשים הפרורין מכורך בנייר שלא יפרר פרורין על הארץ. ומי שידיו רותתות יותר טוב שלא להשים פרורין לגמרי (עיין בטו"ז). ומד"ס להוציא מכל גבולו ולבערו בשריפה, או מפרר וזרה לרוח, או מטיל לים. {על איזה חמץ עובר}אין לו חמץ אין חיוב לקנות כדי להשבית. חמץ של אחרים ושל גבוה אינו עובר עליו. וכן אפחות מכזית אינו עובר. {כמה פרטי דינים} הביטול צריך להיות בפה ושיבין מה שהוא אומר. המפליג בספינה או למקום אחר קודם שלשים יום, והמוכר או השוכר בית בי"ג על מי לבדוק וכיצד יעשו עיין ש"ע. ההולכים מביתם בתוך שלשים יום לחג צריכים בדקה, ויש להזהיר על זה העולם שנוסעים למלונים וכיוצא בו ליו"ט. ואין לברך על הבדיקה שלא בזמנה כיון דהוא מחלוקת הפוסקים. {העובר}והעובר ולא השבית בטל עשה זו ואם יש לו חמץ במשכנותו עובר גם על ל"ת דלא ימצא, ואם רואה גם על לא יראה, ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. י) מצות אכילת מצה (מ"ע ז')צוה הקב"ה לבנ"י לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות י"ב י"ח) בערב תאכלו מצות, ופירושו ליל ט"ו בניסן. ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזו"נ.משרשי מצוה זו כי עבדים היינו לפרעה במצרים, וימאן לשלחנו עד שנגלה ממ"ה הקב"ה ולקה אותם בי' מכות ויהרג כל בכור בארץ מצרים, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם ולא יכלו התמהמה, וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם וגם צדה לא עשו להם ויאפו את הבצק עגות מצות כי לא חמץ. גם כי מצה הוא היפך מחמץ, שהוא מורה לעניוות (כמ"ש במצוה ט'). ובזוה"ק פ' תצוה משל למלכא דהווה ליה בר יחידאה וחלש, ביקש למיכל אמרו לו יאכל אסוותא דא ועד דמיכל אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכיל אמר מכאן ולהלאה יאכל כל מה דאיהו תאב ולא יכול לנזקא ליה. והכ"נ מצה שהוא אסוותא (רפואה) לידע בסוד ה' ולהיות חסיד ועניו, מכאן ואילך מותר בחמץ.פסחים ק"כ, ר"מ החו"מ פ"ד, סה"מ עשין קנ"ח, סמ"ג עשין מ', סמ"ק רי"ט, יראים ק"ה, או"ח סי' תע"א.משנה הלכות{שהיא מצוה בפ"ע}מצות מצה נוהגת בין שיש שם פסח או אין שם פסח. {באיזו מצה יוצאין}ובאה מחיטין, שעורין, כוסמין, שבולת שועל, שיפון. ולא ממינים אחרים. וצריך שמירה לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות, לקצת פוסקים משעת קצירה, ולקצת פוסקים משעת טחינה, ויש להחמיר במצוה דאורייתא. ולא תלוש אלא במים שלנו, לשה במים חמים אסור ואפילו כהנים דזרוזי משום לא פלוג ירושלמי. האפיה ג"כ צריכה להיות לשמה, וכן הלישה, העריכה, הטחינה, ואפי' נתינת המים כל הפעולות צריכין להיות לשמה. או"ח סי' ת"ס. קטן פסול לשום מלאכה באפיית מצות ואפילו לנקוב המצות (רעדלין בלע"ז). מצה של נכרי ממלא כרסו ממנה ואינו יוצא ידי חובתו. וכן מצה שנאפה ממחללי שבת בפרהסיא שדינו כגוי גמור לכל דבריהם אינו יוצא בה ידי חובת מצה. שני חצאי זיתים משני מינין מצטרפין. מצה עשירה שנילושה בביצים או מי פירות אינו יי"ח ולהרמב"ם נילושה במי פירות יצא יי"ח. ויש להרחיק שלא לאכלה כלל. מצה מבושלת אינו יוצא יי"ח דבעינן טעם מצה, שרויה במים יוצא בה. מצה גזולה אינו יי"ח. של איסורי הנאה אינו יי"ח. וצ"ע במי שהיה חולה שיב"ס שמותר לאכול אי יוצא יי"ח. {זמן אפייתה}מצה ישנה אינו יי"ח, ואם עשאה לשם חג יצא. ולדעת רש"י ועוד צריך לאפותה דוקא ע"פ אחר חצות בזמן שחיטת הפסח ואפילו בדיעבד לא יצא אם אפה קודם עיין א"ז ה"פ סי' ר"נ. {דיני אכילתה}אין מולחין המצות לפסח. שיעור אכילתה בכזית. ואוכלין אותה קודם חצות, ויש לאכול האפיקומן קודם חצות, עכ"פ בליל ראשונה. האוכל מצה ערב פסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו ירושלמי. יא) לא ימצא (ל"ת ד')הזהיר הקב"ה שלא ימצא חמץ ברשותינו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות י"ב י"ט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וביארו חז"ל לאו דוקא ביתו אלא כל שברשותו, ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ דה"ה לחמץ, דשאור וחמץ חדא הוא לענין איסורו, ונוהג בכ"מ ובכ"ז בזו"נ, והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד עבר על ב' לאוין, לא יראה ולא ימצא, ולוקה כ"ז שעשה מעשה. משרשי המצוה לזכור כי גוי מקרב גוי יצאו ממצרים כדי לקבל התורה והמצות, ומי מעכב שאור שבעיסה, וימי שנותינו שבעים שנה (יום לשנה) להכי צריך לבער מן הבית דומיא דהמת בבית, דהיינו הגוף, וכדי שלא יפתה אתכם שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. כך פי' רבינו האי, כלומר לא תמשילהו עליך כל ימי חייך, ותבערהו מגופך כאלו אינו, אל תתן לו מציאות (רבינו מנחם הבבלי). ועיין לקמן מצוה כ'. | |
|
Another site by e-Notations